מערבולת זכרונות מאמרות צרופות של הרב
משה סטפנסקי
"כולם שואלים אותי - מה יהיה? מה יהיה? ואני אומר להם -יהיה בסדר, בעזרת השם." -מימרא של הרב באחת משיחותיו לפני כשלשים שנה במליאת הישיבה בבית המדרש.התגלמותה של אמונה פשוטה בעולם מורכב.
למשנה במסכת אבות (ג;ז)"רבי שמעון אומר המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו" היה הרב מסנף סיפור על הקוצקר, כדרך הסבר. הרי ידוע כי מבין החצרות החסידיות ,לקוצק יצא שם של לימוד תורה בחריפות יתר - ר' צדוק וחידושי הרי"ם היו בין חובשי ספסלי בית המדרש!! עם כל זה,מדי פעם באמצע הלימוד המשולהב, הקוצקר היה נכנס לבית המדרש דופק על השלחן וקורא "חברה! אני בטוח שהלימוד מצויין - אבל , מתי לאחרונה חשבתם על הקב"ה??" התורה לא יכולה להיות מנותקת מהמודעות התמידית בקב"ה, וכן בהכרח יש להכיר את מעורבות הקב"ה בכל הסובב אותנו.
"כל מקום שאני הולך - רגלי מוליכות אותי לבית המדרש" - כבוד הרב הדגיש בפנינו כי לאן שלא נפנה, אין אנו נוטשים את בית המדרש. וכן בחגיגות ה-40 לישיבה, הרב הציג בפנינו את ה"ישיבה בחור" הוותיק ביותר של ישיבתנו - הוא, בכבודו ובעצמו !!! יחד עם זאת, הרב הציע פירוש לפסוק "בכל דרכיך דעהו"- לכל מצב שניקלע בדרכינו בחיים, כל מי שיבוא במגע איתנו ידע כי עומד בפניהם תלמיד ישיבה.
הרב היה ההתגלמות של אדם אמיתי. זכורני שהרב בא לבקר באמצע הטירונות והחברה אמרו לו שהפנאי היחיד העומד לרשותם ללימוד זה בשבת ביום. אלא מאי? כשמתכנסים בבית הכנסת ללמוד, כמעט ללא יוצא מן הכלל,נרדמים תוך כמה דקות! הרב נחם את החברה באומרו שהם זוכים לקיים את מצוות המנוחה בשבת. הרב דגל במסר של שקידה ועבודה עקבית. אני נזכר בשיחה שהרב יצא בהתרסה נגד כל ה"עכשו" - שלום עכשו, משיח עכשו וכו'. אין שום דבר שקורה 'אינסטנט'.
זכורה לנו שיחת הרב כשאנוור אל-סאדאט בא להיפגש פעם ראשונה עם מנחם בגין. הרב אזכר את קשריו עם אבא קובנר (מנהיג מרד גטו לודז' ,ממקימי קיבוץ לוחמי הגטאות),שהם משוחחים כל כמה זמן על 'מצב עם ישראל' לפי הפרספקטיבות הייחודיות שלהם. הרב שיתף אותנו כי מסקנתם המשותפת היא שהסכנה הגדולה ביותר שאורבת לעם ישראל אינה סכנה חיצונית אלא הסכנה הפנימית של הפלגנות המתגברת בתוך עם ישראל. לדאבוננו,במרוצת שלושים השנים מאז שיחה זו הפלגנות חוגגת. בגין זאת, הרב שם לו למטרה לנסות לבלום, ולו במקצת, את התופעה הזו. הפתיחות של הרב להידברות לא נבעה מהתרפסות או תחושת כשלון-דרך אלא מתוך הכרה עצמית עמוקה בצדקת דרכו ובמודעות הבלתי פושרת בניצוץ הקדושה הקיים בכל יהודי.ויתכן בנוסף לכך שהרב נקט עמדה דומה לזו ששמעתי מפי ר' שלמה קרליבך ש"אחרי השואה, למי יש את הלוקסוס לוותר אפילו על יהודי אחד?!".הרב גם הדגיש כי יש להזהר מרבנים הטוענים כי דרכם היא, היא 'הדרך תורה' האמיתית כי אין למישהו בלעדיות על תורתנו הקדושה.
אחת ממטרות הרב בהקמת הישיבה היתה ההתעמקות בלימוד התנ"ך. בשיחות שונות הרב הדגיש חזור ונשנה את רלוונטיות דברי המקרא לימינו.לדוגמא, מי יכול לשכוח את השיחה הצרופה שהרב היה מעביר בשבת בלק/פינחס/מטות (תלוי בשנה) לעניין 'בעל פעור'? "זה טבעי-זה יפה, זה טבעי- זה יפה" הרב התרעם חמש פעמים ברצף!!! זו תפישה כל כך מנוגדת ליהדות - זו אחת מהלכי-הרוח הבולטות בחברה ה'נאורה' של ימינו, ולא רק לפני 3,500 שנה!!
ועוד זכרון אחד - זכיתי להשתתף בשיעור היומי של הרב למשך שלוש שנים. רוב התקופה,מספר התלמידים בשיעור נע בין חמשה לעשרה תלמידים. התחושה בשיעור היתה שזכינו ללמוד עם הרב במעין 'חברותא מורחבת'. וכמובן שלמדנו מקרוב את בקיאותו הבלתי-נדלית בספרות התשובות כשהרב היה שולף אחרונים ענייניים. אבל יותר מזה היתה חדוות הלימוד שהרב הקרין.
קצרה היריעה מלגעת כי אם בזעיר מזעיר מהתובנות ותעצומות הנפש שהרב הקנה לנו. כמוכן, לא נוכל להביע הכרת הטוב בצורה מספיקה. מה שכן ניתן לעשות זה להמשיך להרחיב את כוון פעילות הרב לאחדות עם ישראל, ולהפיץ התורה הגואלת..
