בס"ד מוצש"ק מטות-מסעי התש"ע

לזכרו של מורי ורבי הרב עמיטל זצ"ל

בליל שבת האחרון, שעות אחדות לאחר הלוייתו של הרב עמיטל, ניגשו אלי מספר אנשים מהקהילה ואמרו לי שהם משתתפים בצערי, ושלצערם הם לא זכו להכיר את הרב עמיטל. השבתי להם – "אתם הכרתם אותו הרבה יותר ממה שאתם חושבים. אתם מכירים אותי שנה וחצי ואין לכם מושג כמה הוא השפיע עלי בקשר שלי איתכם". פעמים רבות, גם לי לא היה מושג עד כמה. רק לפני שבוע היתה לי שיחה עם אחת מבנותיו של הרב עמיטל. אמרתי לה כמה אני מצטט רעיונות שלו בשיחות ובשיעורים וכמה אני מושפע ממנו בהתנהגות. ופתאום, תוך כדי דיבור, נזכרתי בשיחה שהיתה לי כמה שעות קודם לכן עם אחד מחברי הקהילה. לאחר שמסרתי שיעור בענין "עסקת שליט לאור ההלכה" הוא שאל אותי בחיוך (הוא התבדח) "נו אז הרב, ללכת לצעדה או לא?" השבתי לו בחיוך "אתה מכיר את הרב שלך ויודע שאני לא אחליט בשבילך. שמעת את השיעור עם כל השיקולים לכאן ולכאן ואתה תחליט". רק תוך כדי שיחה עם בתו נזכרתי, שתגובתי האוטומטית הנ"ל הושפעה מהרב עמיטל, שסירב להחליט בשבילנו ודרש מאיתנו, תלמידיו, לקבל אחריות ולהחליט. הרב רצה להעצים את אישיותם של תלמידיו ועודד אותם לקחת אחריות ולפתח את כושר ההחלטה שלהם. נזכרתי גם בערב שביליתי לפני כחודש עם אם ובת מן הקהילה ביחס לשאלה הלכתית ששאלו אותי. במקום לענות לה תשובה בטלפון, קבענו פגישה באחד מן הערבים. באותו ערב, לאחר שלמדנו יחד בהרחבה את המקורות ההלכתיים הנוגעים לסוגיה, אמרתי לבת שאת המציאות העובדתית והפסיכולוגית הנוגעת לשאלה היא מכירה טוב ממני, ועליה להחליט, לאור העקרונות ההלכתיים שלמדנו. הבת החמירה על עצמה. רק כמה שבועות לאחר אותו ערב הבנתי כמה נכח שם הרב עמיטל.

ובאמת, טיפוסי הדבר שהשפעתו הגדולה של הרב עמיטל היא בחלקה הגדול לא מודעת. שמעתי ממנו מספר פעמים את הרעיון הבא: מהי מעלתה הגבוהה ביותר של מצוות הצדקה (מלבד הלוואה)? כאשר הנותן אינו יודע למי נתן והמקבל לא יודע ממי קיבל. המשיך הרב – כך גם בחינוך. ההשפעה החינוכית המעולה ביותר היא כאשר המחנך אינו יודע שהוא מחנך והמתחנך איננו יודע שהוא מתחנך. כך אין למתחנך את ההתנגדות הטבעית כאשר הוא חש שמישהו מנסה להשפיע עליו וכן המחנך איננו "מזייף" ומציג דמות שאיננה אמיתית רק בשביל להשפיע. אכן, היקף ההשפעה של הרב עמיטל הוא עצום. רבים מתלמידיו הושפעו ממנו ביודעין ובלא יודעין וכך תורתו מופצת במעגלים רחבים.

בדברים האחרונים שציטטתי בשם הרב ביחס למחנך, באים לידי ביטוי רגישותו המופלאה לנושא קידוש ה' וחילול השם, וכן תביעתו לאמת וסלידתו מגינונים חיצוניים, שאדם לא יציג חזות חיצונית שאין לה כיסוי פנימי, אלא יתהלך בפשטות כפי שהוא. רגישותו לענין קידוש ה' וחילולו היא פועל יוצא של השואה הנוראה אותה עבר. הרב עבר את השואה כנער, עלה לארץ, התגייס לצה"ל ולחם במלחמת השחרור ואז הקים את ישיבת הר עציון. איזו עוצמה של שילוב חזון ומעשה נדרשת מאדם בכדי להצהיר על הר טרשים קרח שבמקום זה ילמדו מאות תלמידים ולהגשים הצהרה זו? קידוש ה' וחילול ה', גרס הרב, נגרמים בראש ובראשונה על ידי פעולותיהם ומשאם ומתנם עם הבריות של אנשים המזוהים עם תורה ומצוות, כדברי הגמרא ביומא. הרבה מפעולותיו והצהרותיו הפומביות של הרב נעוצות ברגישות זו.

תביעתו של הרב לאמת ולפשטות תאמו להפליא את מה שראינו כתלמידים אצלו. הרשו לי לחלוק אתכם את הסיפור האישי הבא. לפני שלוש שנים, היינו באמצע שליחותינו בארה"ב ובאנו לביקור מולדת של חודש בארץ. משפחתנו שהתה במשך שבת אחת אצל בתו של הרב עמיטל. בהיותנו שם, זכינו לסעוד את שתי סעודות השבת עם הרב עמיטל ואשתו מרים תבדל"א. הרב עמיטל התנהג שם בפשטות ובטבעיות, אף שמדובר בגדול תורה אמיתי, השוחה כבשלו בעולם הלמדנות והשו"תים, בהלכה, באגדה ובמחשבת ישראל. הרב פשוט נהנה ממשפחתו, ילדיו ונכדיו, ללא שום צורך להתבלט. רוב הזמן שתק, בחביבות, מתיקות וחום. הוקסמנו, אף שלא הופתענו כלל. זכורני שבהיותי בשיעור ג' ביקר אותי חבר מהישיבה התיכונית. אמרתי לו שהעוצמה של הרב עמיטל זה בפשטות. הוא שאל אותי "איזו פשטות? הפשטות המהרלי"ת או הפשטות הרמחל"ית? השאלה היתה ארוכה יותר – הוא הזכיר עוד מודלים לפשטות שאנני זוכר. הייתי צעיר ונבוך. כמובן שלא הייתי מסוגל לענות לו – ברגע שמתפלספים על איזה פשטות מדובר – זו כבר איננה פשטות. הרב עמיטל היה פשוט – פשוט, וזה מה שניסיתי לומר לחברי.

אנו תלמידיו ראינו זאת יום יום בהנהגה המשותפת הנפלאה של הרב עם יבדל"א מו"ר הרב ליכטנשטיין שליט"א. הרב עמיטל ייסד את הישיבה ועמד בראשותה שנתיים ואז הזמין את הרב ליכטנשטיין לעמוד בראשה לבדו. הוא ויתר על הכל. רק התעקשותו של הרב ליכטנשטיין, שהתנה את בואו בכך שהרב עמיטל יכהן איתו יחד בראשות הישיבה, השאירה אותו בישיבה. הדברים מדברים בעד עצמם וכל המוסיף גורע. הרב גם הקרין לנו שהוא אינו יודע הכל, אינו מבין בכל תחום, ושאין שום פחיתות כבוד בכך שרבנים אינם מבינים בכל התחומים. העומק שבפשטות, אנושיות, חוסר התנשאות, תביעה לאמת ללא "זיופים" יחד עם הבנה לחוסר מושלמותו של האדם, זה מה שראינו מרבינו.

עוד תמונה אחת ברצוני לחלוק איתכם. בעודי לומד בישיבה, הגאב"ד של העדה החרדית, הרב יצחק יעקב וייס זצ"ל, בעל ה"מנחת יצחק" נפטר. באופן טבעי לחלוטין, הרב ספד לו בישיבה. אינני יודע בכמה ישיבות ציוניות ספדו לרב וייס, אבל לרב עמיטל זה היה מובן מאליו. הרב וייס היה גדול בישראל ועל כן הוא יספוד לו, גם אם הוא לא מהזרם שלו. הדבר לא נבע כלל מאיזה שהם רגשי נחיתות – ההיפך הגמור! הרב עמיטל הוא מהוגי ומייסדי ההסדר –  שילוב תורה וצבא – והדבר הזה היה "לכתחילה" גמור אצלו. הרב היה מהענקים שעיצבו את הראיה של תורה כמשתלבת בכל תחומי החיים. דווקא ביטחונו בדרכו איפשר לו לא להיות סקטוריאלי ולתת כבוד אמיתי לכל גדול ולכל אדם. לצד ביטחון זה, הרב לא היסס לחשוף בפנינו ספקות שיש לו, וכמו שאמר לי פעם בתשובה לשאלה שלי על איזה סתירה בדבריו " גם לי יש קושיות על עצמי". כן, הרב מעולם לא העמיד פנים.

מעבר לכל האמירות וההשפעות המודעות והלא מודעות של הרב עלי, אני נשאר עם הרבה ניגונים. אני שומע את הזימון שלו בסעודה שלישית, את ההבדלה שלו. ממנו למדתי לשיר לזמן ארוך בסעודה שלישית מבלי לדבר. וכן, כמובן, כל הנוסח והניגונים של ימים נוראים, שאת חלקם שמעתם גם אתם השנה. התפילה של הרב עמיטל בימים נוראים היתה לשם דבר וגם ברחובות, העיר בה גדלתי, זכרו אותה שנים רבות לאחר עזיבתו את העיר. כל התכונות שדיברנו עליהם, הכנות, הפשטות והאמת, עם רגישות לאסתטיקה, באו לידי ביטוי בתפילה זו וכולנו, שאהבנו אותו כל כך, התרוממנו על ידו. תודה לך, רבנו ומורנו, שרוממת אותנו כל כך, בשיעוריך, בשיחותיך, ב"טישים", בסיפוריך, בתפילותיך, בניגוניך ובאורחותיך. הניגון שלך, ימשיך לזרום בתוכנו תמיד.