מכתב לבוגרי ותלמידי מגדל עוז

מאת הרבנית אסתי רוזנברג

 

שלום ורב טוב ואור,

 

לנסות לכתוב ולשתף בגודל דמותו של הרב עמיטל, נראה לי משימה כמעט בלתי אפשרית. מכל כיוון וצד נראה משהו אחר, פן אחר, צבע אחר, ניגוד אחר, רוחב אחר ויהיה קשה להכיל, להקיף ואני ארגיש קטנה מדי למשימה.

בכל זאת אני מרגישה צורך גדול לשתף ולהעביר אליכן כתלמידות ובוגרות בית המדרש מקצת מן המקצת מהזכות שהייתה לכן לשתות ממימיו ולחסות בצילו גם אם לא חוויתן זאת ישירות. הדברים הבאים אינם בבחינת הספד אלא בבחינת  רשמים, רשמים, קרעי מחשבות לא מגובשות, הרהורים הרודפים זה את זה.  אולי אשתף מעט וירווח לי.

 

אני רואה בשיתוף צורך שלי, זכות שלכן וחובה גדולה של בית המדרש לאחד ממקימה ומורי דרכה, דמות מופת למלמדי ולומדי בית המדרש ואנסה מעט לשתף מעט משלי.

 

בת שש הייתי כשפגשתי לראשונה את הרב עמיטל, או יותר נכון כשבאתי כילדה אל ישיבת הר עציון כמוקד משפחתי מרכזי. החיים בבית סבבו סביב הישיבה, תכניה וחייה. מאז נקשרה נפשו של אבי בנפשו של הרב עמיטל. משפחתנו כולה נקשרה בדמותו ותורתו של הרב עמיטל. השילוב שבין אבי מורי והרב עמיטל היה הפשוט והמובן ביותר בלי מילים מיותרות ובלי "מסמכים" של חזון ומטרות, הם הגו וחלמו חלום של תורה, תורה גדולה ועמוקה מיני ים ורחבה מארץ. הרב עמיטל היה  כולו חיוּת, חיוּת של תורה, חיוּת של אמונה וחיוּת של דבקות בקב"ה. ניתן היה למשש ולחוש את העוצמה הרוחנית שקרנה ממנו והקרינה לתלמידים ולסובבים אותו. כשהרב עמיטל היה שר "וטהר לבנו לעבדך באמת" ואנו שרים אחריו יכולת לחוש באופן פיסי את הטהרה היורדת עליך, או לפחות את השאיפה לטהרה. התורה היתה גבוהה ואנושית בו זמנית. בשירה ובשאיפה לדבקות טיפסנו לשמיים ונגענו בהם, ובהתנהלות היומיומית- בשכל הישר ובעצות לחיים היתה אנושיות גדולה הניתנת למימוש ולחיים. לקובץ המאמרים המייחדים את תורתו קראו "והארץ נתן לבני אדם" אך הרב עמיטל היה לא רק היה בארץ, הוא היה בעיני "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" מתוך חיבור עמוק למציאות, לבחינתה באמת, ללא דעות קדומות וללא לחצים חברתיים חי הרב עמיטל בארץ והנהיג את תלמידיו בארץ, ללא חת וללא מורא בשר ודם, ויחד עם זאת המציאות כולה כוּונה לשמים – לקידוש שם ה' כערך מרכזי בתורתו, לדבקות בה' ולנגיעה בנצח כאן ועכשיו.

הרב עמיטל היה שר ונוגע בנצח ובו זמנית בשלב כלשהו מפסיק את ההתעלות "כי מאוחר", "כי מספיק", כי הוא עייף (הלוואי וידעתי גם אני את סוד האיזון הזה) ולכן ניתן היה להתעלות וניתן היה גם לרדת ולהמשיך בשמחה ונחת.

בקובץ המאמרים "והארץ נתן לבני אדם" מבחין הרב עמיטל בין רגש דתי וחוייה דתית הנחוצים לאדם המאמין לבין ריגוש דתי היכול להיות מסוכן ושטחי. הבחנה כ"כ חשובה בתוך עולם של ריגושים אינסופיים. הבחנה שמאפשרת בו זמנית לא לוותר לרגע על רגש ועומק אבל גם לא להיגרר לשטחיות וסתמיות ברגש הדתי. אני מרגישה שהבחנה זו חסרה לנו היום, ואצל הרב עמיטל היא היתה כ"כ ברורה וחדה.

הרב עמיטל לרגע לא אמר "שלום עליך נפשי" אלא היה אדם שכולו אחריות, אחריות לקב"ה, אחריות לחבריו שנהרגו בשואה, אחריות לכנסת ישראל, אחריות כפשוטו - ואותי זה מפעים.

הרב עמיטל גם היה איש דינמי, איש אמת דינמי,  לא פחד לשנות את דעתו. כשאבי הגיע מחו"ל לפני 39 שנה ואחר כך התחיל ללמוד איתי בהזדמנויות שונות זה היה נראה לרב עמיטל הזוי... ואפילו מיותר. 30 שנה אחר כך היה הרב עמיטל מראשי התומכים בבניית בית מדרשנו והאחראי באופן ישיר לתרומה הגדולה שאפשרה את בניית הקמפוס והבניין כולו. לוליי האמין בתלמוד תורה לנשים באופן עמוק לא היה מצליח לגייס עבורנו את הכסף. הרב האמין ואמר זאת מספר פעמים בבית המדרש שנשים מצוות היום ללמוד תורה, כחלק ממצוות  אהבת ויראת ה'.  היה כ"כ משמעותי ומשמח לראות את הדינמיות והיכולת לשנות דעה ולא להתבייש, היכולת להביט במציאות בעין של אמת. ואשרינו שזכינו בתמיכה כל כך חמה של הרב עמיטל בבית המדרש.

מעל הכל אהבתי אותו.

 

בשנות צמיחתי הרוחנית הייתי מוכנה ללכת אחריו באש ובמים, אחריו כמעביר שיחות, אחריו כחזן בימים נוראים, אחריו כשר בשמחת תורה ומרעיד ומדליק בלבנו אש התורה ואהבת ה' בלי מחיצות, אחריו כיושב בראש השולחן בשביעי של פסח וקורע את הים יחד עם שירי שיר השירים, אחריו כרב ומורה של חברים טובים שלי, ומנהיג יחד עם אבי מורי. הייתי מוכנה גם ללכת אחריו כמנהיג, כאמיץ הלוקח אחריות על עם ישראל כמוכיח בשער, כבעל דעות מוצקות ואף סותרות כמקדש שם שמים, במדויק, כתובע ובעיקר כאדם. פתאום עולות לנגד עיני מילות הגמרא ביומא פו ע"א: היכי דמי קידוש ה' – שיהא שם שמים מתאהב על ידך..."

 

זכיתי לגדול במעגלים קרובים

זכיתי לינוק מתורתו

זכיתי להתחמם מעוצמתו

זכיתי לאמונו בהקמת בית המדרש

זכיתי לליווי לאורך חיי בשמחות ובצמתים משפחתיים

זכיתי להיות שייכת למפעל חיו יחד עם אבי שיבדל"א

וזכיתי שיפעת, שרי ויעל נכדותיו למדו בבית מדרשנו.

מקווה ובטוחה שמעט מזכויותי אלו הגיעו דרכי ודרך שאר תלמידיו המלמדים בבית המדרש – אליכן.

זכיתן ששלי ושלכם – שלו הוא.

מזמינה כל אחת מכן לצאת ולחפש את הרב עמיטל שלה. יש ספרים, יש שיחות, יש תלמידים, יש הקלטות. מקוה שלאורך השנה נצליח לשלוח לכן מעט מתורתו ולהיות ממשיכי תורתו.

 

מקווה שלא הארכתי מדי, בעיני קיצרתי וכתבתי אך מעט ממה שיש לי לשתף.

ביום חמישי, ד' באב יתקיימו הספדים בישיבה החל מהשעה 18:00. מצורף הזמנה. כולכן מוזמנות.

בנוסף בא' באלול תתקיים אזכרה במלאת שלושים לפטירת הרב עמיטל. פרטים ישלחו בהמשך.

ממליצה לכולן להתאמץ ולהגיע לאחד מהאירועים.

 

בשורות טובות, ניחומים לאשתו, בנו כלתו, בנותיו, חתניו, נכדיו ונכדותיו (ובתוכם שרי, יעל ויפעת) בני זוגם, ניניו ונינותיו, תלמידיו ולומדי תורתו ובית מדרשנו בתוכם.

 

בצער ובאהבה,

אסתי