הרב עמיטל כפוסק הלכה

מאת הרב שמואל דוד, רב הראשי עפולה

הועבר כשיעור בקהילה של הרב יאיר בזכרון יעקב, אור לכ"ב בכסלו תשע"א

הקדמה

מורי ורבי, הרב יהודה עמיטל זצ"ל היה תלמיד חכם גדול ועצום. הוא היה בראש וראשונה ראש ישיבה, כך שהוא לא עסק ביום יום בפסיקת הלכה, עיקר לימודו היה בהכנת שיעוריו ושיחותיו בישיבה. שיעורים בעיון, בדקדוק בלשון הגמרא והראשונים, ובהבנת חילוקי האחרונים. אולם עם זאת הוא היה פוסק הלכה בעל שיעור קומה. רבים יודעים היום הלכה, אך הרב עמיטל לא התהדר בידיעה של עוד ספר פסיקה או ספר שו"ת, הוא ידע אותם, כך שיכול היה לפסוק על פיהם בהרבה מקרים אחרים שאינם כתובים בספר. היו לו כתפים רחבות להסתמך על פוסק זה או אחר, ומי שמכיר כמה קשה ואחראית היא מלאכת הפסיקה, מבין כי הרב עמיטל ידע גם את הסוגיה על בוריה, וידע את השיטות העיקריות בראשונים, ובפוסקים, ורק על סמך הידע הרחב הזה יכול היה להגיע להכרעות אליהן הגיע.

חדשן ושמרן: הרב עמיטל היה מחד גיסא חדשן: הכנסת לימוד התנ"ך בדרך הראשית לישיבה, בין אם על ידי הזמנת הרב ברויאר ז"ל להעביר שיעור בתנ"ך על פי שיטתו המיוחדת והחדשנית, שיטת הבחינות. בין אם זה בכך שישיבת הר עציון היתה הישיבה הראשונה שהכניסה לשורותיה ולתוכה את המכון להכשרת מורים לתנ"ך ולתושב"ע, והזמנת הרב יואל בן נון ללמד במסגרת הזאת, שוב בדרכו שלא פחדה להסתמך גם על חוקרים, ועל האנציקלופדיה לתנ"ך, לדעת לאכול את התוך ולזרוק את הקליפה.

מאידך גיסא הרב עמיטל היה שמרן. הוא לא אהב חידושים בהלכה למעשה. אם זה המנהג, כך יש לנהוג, גם אם תביא אלף ראיות להבנתך המחודשת. שאלתי אותו פעם למה אין הוא מזיק טלוויזיה בבית, ותשובתו היתה: לסבי לא היתה, בביתו של אבי לא היתה, אז גם לי אין! זאת לא היתה התחמקות מתשובה, כפי שאולי נראה במבט ראשון. זו היתה השקפת עולם שלמה.

אני חייב לומר כי כאשר שמעתי ביום ששי בבוקר את הבשורה הנוראה על פטירתו של הרב, פרצתי בבכי מר וסוער. לאחר כמה דקות נרגעתי, לקחתי מספרים, ברכתי דיין האמת בשם ומלכות, וקרעתי קריעה בחולצתי. כשנסעתי מאוחר יותר להלוויה, לבשתי חליפה, גם על מנת לכסות את הקריעה. והתעורר דיון ביני ובין ראש ישיבת ההסדר בעפולה, הרב יצחק בן פזי שנסע עמנו. אני אמרתי לו שאני מבקש לכסות את הקריעה על מנת שלא תבלוט. והוא טען כי כולם צריכים לראות, שכך ההלכה, שקורעים על תלמיד חכם, ובפרט תלמיד על רבו. אולם הוא לא יכול היה לדעת את אשר אני ידעתי, כי אם הרב עמיטל היה רואה אותי, הוא לא היה מסתכל על כך בעין יפה. אף שזו הלכה בשולחן ערוך, ללא חולק, לצערנו נדיר לראות תלמיד קורע על רבו, והרב עמיטל לא היה רוצה לחדש...

עניו: הרב עמיטל היה אדם עניו באופן שנדיר מאד היום. הוא היה עניו באמת. זה התבטא בדברים גדולים כמו הזמנת הרב ליכטנשטיין לשמש כראש ישיבה. וכמו בשיחה על דרכו ביחס לסוגיית ארץ ישראל, שכאשר חנן פורת הצביע על מנת לשאול שאלה, אמר לו הרב (ואני זוכר זאת באופן חד ובהיר כאילו היה זה לפני זמן קצר): חנן, הרי אתה לא באת רק לשאול, באת להשמיע את דעתך, בוא ותדבר. והרב עמיטל נתן לו את הבמה לשעה ארוכה. וכידוע הלכה כבית הלל משום שהם שנו את דברי בית שמאי לפני דבריהם.

וכך בעוד מקרים (דוגמא אחת: בברית של בני, כיבדתי את הרב בברכות, הרב שם לב כי בקהל נמצא תלמיד חכם, ולחש לי לתת לו את הכבוד. ואמר לי: אתי אתה תסתדר...)

בפסיקת הלכה יש לענווה פן נוסף. מדוע ניתנה תורה דווקא למשה העניו מכל אדם, מה יש בתכונה זו שעל מנת לקבל את התורה צריך אותה. כי האדם אוהב להוסיף דבר מדעתו, כשהוא מעביר דברים מזה לזה הוא מתאר אותם על פי רוחו, הוא צובע אותם. הוא מוסיף ומשנה. רק אדם שמבטל את עצמו לגמרי, יעביר את הדברים מילה במילה כפי שנאמרו לו. לכן דווקא משה נבחר לקבל את הותרה, הוא היה עניו מכל האדם על פני האדמה, הוא האדם שלא ישנה מאומה.

קריאת מגילה לפני חשכה: בשנה הרביעית או החמישית שלי בישיבה נתבקש הרב עמיטל לכתוב תשובה הלכתית בביטאון הישיבה לתלמידיה "עלון שבות". היה זה בחודש אדר, והרב עמיטל ביקש שאני אערוך את התשובה. הרב אמר לי באופן כללי את התשובה, ואמר כי יש לפסוק להתיר משום שכך פסק הרב פרנק  בזמן המצור על ירושלים. כשערכתי את התשובה, הוספתי לה עוד ציצים ופרחים, סברות ופלפול. כשראה זאת הרב עמיטל הוא לא העיר לי, הוא רק שאל: שאלת זאת משו"ת זה וזה? הוא לא אהב מה שעשיתי, כי היתה חסרה לי הענווה לכתוב רק מה שהתבקשתי ולא להוסיף. אך הוא לא אמר לי מאומה, פרט לכך שמאותו יום הוא לא בקש ממני לערוך לו תשובות. הוא ידע מהיכן לקחתי את הדברים, הוא הכיר את התשובות הנוספות בנושא. אולם ראיתי שהוא לא היה שבע רצון מכך שהוספתי אותן וחרגתי ממה שהתבקשתי. עם זאת למדתי אז כמה היתה חשובה לו דעת הרב פרנק, שאחרי שהוא פסק להתיר, לא היתה חשובה לרב עמיטל אם יש פוסקים אחרים שמסכימים או מתנגדים לכך.

פסיכולוג: הרב עמיטל לא למד מעולם פסיכולוגיה, אך היתה לו הבנה יוצאת מן הכלל בנפש האדם. בישיבה לא אכלו בשר חלק. הרב עמיטל הסביר זאת: אני חושש כי בחור אשר כל השנה יאכל בשר חלק בישיבה, בבואו לביתו ירצה להמשיך, ולא לרדת בדרגה בהיותו בבית, ואז עלול להיווצר קרע עם בית ההורים, ואת זה הוא ביקש למנוע מראש. מאותה הסיבה אכלו בישיבה בשנת השמיטה ירקות מהיתר מכירה. היום זה כבר אחרת...

הרב עמיטל היה מראשוני מקימי ישיבות ההסדר. ניתן לתת דרשות ושיעורים שלמים על כך, אבל הרב עמיטל בענוותנותו כי רבה, ובראייה הפסיכולוגית שלו הסביר זאת כך: חיפשתי את הדרך בה יגדלו תלמידי חכמים מהציבור שלנו. ראיתי כי כאשר תלמידינו יוצאים לשרות בצבאי, הם אינם חוזרים אחר כך ללמוד בישיבה. וברור היה לי כי אם לא יהיה לילדינו רבנים שהם יזדהו איתם, והם יוכלו לשאול אותם שאלות, נאבד ציבור עצום, שלא יהיו לו רבנים ותלמידי חכמים. לכן הגיתי את הרעיון של ישיבות אשר משלבות תורה וצבא, כך גם תלמידינו נשארים יותר קשורים לתורה, וגם חלקם יהיו מורים, תלמידי חכמים ורבנים, ויהיה מענה לציבור הדתי לאומי.

בין הזמנים: כידוע זה השם של החופשות בישיבות. היה נהוג בכל הישיבות כי בין הזמנים של אב הוא כל חודש אב, ושל ניסן הוא כל חודש ניסן, ושל תשרי הוא מלמחרת יום הכיפורים עד ראש חודש מרחשון. הרב עמיטל נהג לצטט את המהרש"א שאמר כי זה שהמציא את בין הזמנים, עתיד ליתן את הדין על ביטול התורה שיצר. ולכן קיצר את החופשות. בין הזמנים של אב מתחיל בתשעה באב, ושל ניסן מתחיל בה' בניסן ומסתיים בכה בניסן, יומיים שלושה לכבס את הבגדים לאחר החג. וכך גם מסתיים בין הזמנים של תשרי בכו בניסן.

במקביל הוא דרש מאיתנו ללמוד גמרא גם בחופש יום יום. ודווקא לימוד גמרא ולא כל לימוד אחר, הוא רצה שגם בחופשה, בבין הזמנים, נלמד כפי שצריך. לא באותו היקף שעות, אבל לא יתכן כי תלמיד ישיבה יתקשה ללמוד ש"ס בחופש.  הוא גם רצה להרגילנו לקביעות.

פוסק הלכה

שיבוץ קרבי: השאלה הראשונה אותה שאלתי את הרב היתה על כתיבת שיבוץ קרבי בשבת. בחודש האחרון של התקופה הראשונה שלנו בצבא, הוכרזה כוננות גבוהה בשבת. נתבקשתי על ידי המ"פ לכתוב את השיבוץ הקרבי, היינו לעשות רשימה של כל טנק, מיהם אנשי הצוות, שם ומספר אישי. הצורך בזה הוא למקרה של פיצוץ בטנק, מידע ראשוני של מי שאמור היה להיות בו, להקלה על הזיהוי. האם זה  פיקוח נפש שמתיר כתיבה? באותו רגע לא חשבתי הרבה והכנתי את שהתבקשתי, אולם אחר כך, כשהיה לי יותר זמן, תהיתי ביני לבין עצמי אם הדבר היה מותר. כשהגעתי לישיבה שאלתי את הרב, אך הוא סירב להשיב. אז לא הבנתי, אחר כך חשבתי כי הסיבה לכך היה שעל מנת להשיב צריך להכיר את המציאות טוב יותר, צריך לשמוע על הצורך מהמפקדים ולא מחיילים פשוטים שאינם יודעים הרבה. ואכן אחר כך גיליתי שהצורך בשיבוץ הקרבי הוא גם למקרה שמישהו מהחיילים אינו מרגיש טוב, נפצע וכדומה, וצריך להחליף צוותים, והמפקד צריך ראייה אמיתית ובהירה של המצב. נדמה לי כי התשובה יכולה להיות שונה לגמרי אם מבינים אחרת את הצורך. ויתכן כי תשובה שונה תינתן למקרים שונים במעט. אולם יתכן כי הסיבה שונה לגמרי. הרב לא רצה לענות על שאלה תיאורטית. תשובה צריכה להינתן לשאלה מעשית, כאשר היא תיאורטית, והלוא כבר חזרנו לישיבה, השאלה הפכה להיות כזאת לזמן רב, ולכן אין טעם להידרש לה.

אתרוג: כעבור מספר חודשים שאלתי את הרב על כשרות אתרוג. קניתי אתרוג באלון שבות, וביקשתי את חוות דעתו של הרב. האתרוג שהיה נקי מכל נקודה, לא היה מעוצב יפה. היכן כתוב שהוא צריך להיות מהודר במראהו? ואז הרב עמיטל נתן לי שיעור קצר שלא ישכח. הוא פשוט שאל אותי אם הוא נראה מהודר, והוא לימד אותי דבר כל כך פשוט ויסודי. הדר בראש ובראשונה צריך להיות במראה הכללי, אחר כך מתחילים לבדוק את הפרטים...

ייחוד: לימים כתבתי מאמר גדול על הלכות ייחוד. מתי קיים האיסור, ובאיזה תנאים אין איסור. בקשתי לשאול את הרב על מספר ספקות שהיו לי. בענוותנותו הוא השיב כי כיון שאינו מצוי בסוגיא הוא מנוע מלענות, אך הוא הוסיף, כלל זה יהיה בידך: בדור שלנו ככל שאפשר-  צריך להקל.

לחמניה מתוקה: במקרה אחר שאלתי אותו על דין לחמניה מתוקה. האם דינה מזונות או כיון שקובעים עליה סעודה, דינה כלחם. הוא השיב לי: העולם נוהג להקל, וכיון שבעל חיי אדם הקל, הנח להם במנהגם.

מנהג: בכלל הוא היה חסיד גדול של המנהג, ולא הסכים להנהיג בשונה ממנו, גם אם המנהג נראה לעתים תמוה, ונוגד את הסברא הישרה או את השולחן ערוך. הוא מאד אהב את שו"ת ארץ צבי (פרומר) שהגן על המנהגים.

עצבנות הלכתית: הוא טען כי בדור הזה יש יותר מדי עצבנות הלכתית. הוא טען שזו מחלה. יש אנשים שהולכים עשר פעמים בלילה לבדוק אם סגרו את הדלת, יש כאלה שאוכלים עשר פעמים כזית בליל הסדר, שמא את הקודם לא אכלתי כפי שצריך (את האחד אכלתי לאט מדי, את משנהו מהר מדי, אחר כך בלעתי את הכזית, ובאחר לא כיוונתי...). לכן הוא גם אמר שאם היה מנהג ברור במקום מסוים, רבני המקום אישרו אותו, ואנו יכולים לסמוך עליהם.

בכלל, כיום אין כמעט מסורת פסיקה, כמעט הכל עובר דרך ספרים, וצריך לדעת כי ההלכה אינה מבוססת על ספרים, כי אם על המעשה, והמנהג הלכה למעשה הקל הרבה פעמים הרבה מעבר לכתוב בספרים. (אגב אזכיר, כי גם הגרי"ד סולובייציק זצ"ל הקל לא פעם בהסתמך על המנהג באירופה של לפני השואה) לפני השואה היתה מסורת לכל מקום, היום בגלל שאירופה חרבה, וגלויות רבות מאפריקה ומאסיה באו ארצה, אין מסורת פסיקה, ולכן מחמירים בלי סוף.

אחריות: הוא גם טען כי היום פוחדים לקחת אחריות, גם הרבנים פוסקי ההלכה אינם מעיזים לומר בפה מלא כאשר צריך, שיש להקל. ועוד יותר הציבור. כל דבר שואלים, אין העזה להבין דבר מתוך דבר. הוא אמר פעם כי הוא מקווה שכאשר יצא הספר 'אשר יצר השלם' לא יהיה המחבר תלמיד הישיבה...

גט על תנאי: כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות על תנאי נותן לאשתו. כאשר התקדרו שמי אירופה, לפני השואה, בקש הרב הרצוג ז"ל מגדולי הדור לעשות זאת. הם נמנעו מסיבות כבדות משקל, אולם התוצאה הנוראה היתה עגונות רבות מחד, ונישואים אסורים מאידך. לפני מספר שנים, כמדומני שבמלחמת לבנון הראשונה היה זוג צעיר, שאחיו של החתן היה ילד הלוקה בתסמונת דאון, והורי הכלה חששו כי היא עלולה ליפול לייבום או לחליצה בפני אדם שאינו כשיר, והיא תישאר עגונה כל ימיה. הרב עמיטל המליץ לערוך להם גט על תנאי, לא היה בית דין שהעז, אז הרב עמיטל לקח זאת על עצמו. שמעתי את הסיפור מהרב, ולאחר זמן גם מאבי האשה. אני מקווה שדייקתי בסיפור, אך גם אם משהו כאן לא נכון, העיקרון מובן. עם כל הענווה שלו, במקום שלא היה איש, היה הרב עמיטל, שידיעותיו היו כאלה, שהיו לו כתפים מספיק רחבות, לבצע דברים שגדולי הרבנים והדיינים חששו מהם.

הר הבית: הרב עמיטל היה מן הראשונים (לפני שלושים שנה ויותר) שטענו כי מותר לעלות להר הבית, וצריך לעלות להר הבית, והאיסור של הרבנות הראשית לעלות להר הבית גורם לקריעת המקום מעמנו, כי אין ואקום, כאשר אנחנו לא עולים על ההר, אחרים נמצאים שם.

היחס של הרא"ל: הרב ליכטנשטיין שליט"א, שה' ישלח לו רפואה שלמה, הוא אחד מגדולי הדור. השליטה שלו בש"ס כולו, בראשונים וגם בפוסקים אינה צריכה ראיה, רואים זאת כל שבוע בשיעורים הכלליים, שומעים זאת בשיחות, אשרי שזכיתי להכיר ולהבין מהי גדלות בתורה. ועם כל זה, ההערכה שהיתה לו אל הרב עמיטל היתה פשוט דבר נפלא. היתה ביניהם אהבה גדולה, אך לא על זאת באתי לספר. אלא על מקרים שונים בהם הרב ליכטנשטיין הכפיף את דעתו בפני הרב עמיטל, וזה לא היה מן השפה ולחוץ, או בשביל שלום בית, זה היה מתוך הכרה בידיעות הרבות ובשליטה שהיתה לרב עמיטל בפסיקה ובספרות השו"ת.

אמירה לגוי להכין בשבת למוצאי שבת: כשהייתי תלמיד בישיבה חל יום ירושלים ביום ראשון. המסיבה בישיבה בליל יום ירושלים, היינו במוצאי שבת, היתה צריכה להתחיל בשעה מאד מאוחרת, כי היה צורך להספיק לשטוף את הכלים לאחר צאת השבת. בשבת שלפני כן העביר הרא"ל שיעור בישיבה בו הוכיח כי אין איסור אמירה לגוי אלא בדבר שהוא מלאכה דאורייתא או דרבנן, אך אין איסור אמירה לגוי בדבר שכל האיסור שבו הוא הכנה משבת לחול, ועל כן טען כי מותר לומר לגוי לשטוף את הכלים בשבת בצורה מותרת. וממילא יש אפשרות להתחיל את המסיבה בישיבה בשעה פחות מאוחרת. סיום השיעור היה: אבל הרב עמיטל אינו מסכים, הוא טוען כי אין לחלק באמירה לגוי בין האיסורים, ולכן לא  ניתן להקדים את סעודת המצוה. למדנו אז שני שיעורים חשובים. אחד בענווה של הרב ליכטנשטיין, והאחר את ההערכה העמוקה שלו לתורתו של הרב עמיטל.

פדיון הבן: לימים, בהיותי בעפולה נולד בן בכור לזוג עולים מברית המועצות, שבקושי ידעו שהם יהודים, הם בוודאי לא ידעו אם הם ממשפחת כהונה או לוויה. האם במקרה כזה פודים את בנם בברכה, או עלינו לחשוש ולפדותו ללא ברכה. שאלתי את הרא"ל בטלפון, הוא השיב לי, ואז נכנס לחדרו הרב עמיטל. הרב ליכטנשטיין אמר לי: רק רגע נכנס הרב עמיטל, נשאל אותו. דעת הרב עמיטל היתה הפוכה, והרא"ל הגיב, אבל הרב עמיטל אומר אחרת. הוא פשוט ביטל את דעתו בפני הרב עמיטל.

פדיון הבן: לימים שאלתי אותו על פדיון הבן שאביו אינו רוצה לעשותו, והאם רוצה. אמרתי את הרעיון שלי בטלפון להרא"ל, הוא הסכים עמי, אך הוסיף כי למחרת הוא ישאל את דעתו של הרב עמיטל.

ארץ ישראל: הרב עמיטל היה מראשוני גוש אמונים. הוא האמין בזכותנו על כל הארץ ללא תנאי, אולם הוא סבר כי מימוש הזכות הוא ענין לכלל ולא לפרט. כיבוש הארץ היא מצוה לאומית ולא פרטית, ואין ערך לכיבוש יחיד. הוא גם חשש מקרע בעם על רקע היחס לארץ, הוא ידע אז, את אשר אנחנו רואים היום כי מחמת הקרע בשאלה האמיתית, יווצר מצב של שנאת ארץ ישראל ושנאת אחים דווקא מצד הצאצאים של אלה שפעם קראו להם "מפלגת פועלי ארץ ישראל".

הרב עמיטל היה איש אמת, ואם שינה את דעותיו, עלינו ללמוד מכך את החתירה לאמת, ואת היכולת להשתנות, בעקבות גילוי אלמנט שלא נלקח בתחילה בחשבון.

אהבת האדם: הרב אהב כל יהודי. הוא אהב מאד את תלמידיו, והם החזירו לי אהבה. הוא אהב את הציבור בשכונה. פעם סיפר כי הוצע לו לשמש רב שכונה או רב קהילה, והוא סרב. שאלנו אותו למה לא קיבל על עצמו את התפקיד, והוא אמר: בין מנחה למעריב אני אוהב לשוחח עם האנשים, לשאול מה שלומם וכו', רב צריך להעביר שיעור...

השפעתו של הרב עלי: כאן סיפרתי על מו"ר, הרב יהודה עמיטל ז"ל בעיקר מזווית הראיה של הפסיקה. חובתי להזכיר כי למדתי בישיבת הר עציון שנים לא מעטות (11 שנה). הייתי בקשר של שאלות ותשובות עם ראשי הישיבה עוד שנים רבות. קיבלתי מרבותי המון. בעיון בגמרא, בהעמקה בשיטות ראשונים, בשיחות כלליות, ובגישה נכונה אל השאלות ההלכתיות, חדשות גם ישנות. ומעל לכל בדוגמא אישית של הנהגה והתנהגות. ספגתי מהם הרבה מאד, יחד עם לימודי מספרים ומסופרים. הכל משוקע בי, ותורתי – שלהם היא. תהיה נשמתו של הרב צרורה בצרור החיים, אמן.