קווים לדמותו של מורי ורבי

הגאון הרב יהודה עמיטל זצ"ל


לא האמנתי עד כמה תהיה קשה עלי פרידתו של מורי ורבי. ברגע ששמעתי את הבשורה המרה, פרצתי בבכי וקרעתי קריעה, ומאז נודדות מחשבותי פעמים רבות מאד אל אולם הישיבה ואל דמותו.

ינקתי ממנו חכמה ומוסר, דרך ארץ וענווה, אנושיות וחמימות. ינקתי ממנו תורת חיים כפשוטה.

הרב עמיטל - ראש ישיבת הר עציון באלון שבות (גוש עציון), בה למדתי שנים רבות, היה מורי ורבי (יחד עם יבדל לחיים ארוכים וטובים - הרב אהרן ליכטנשטיין), ולוואי ואהיה ראוי להיקרא תלמידו.

הרב עמיטל היה בראש ובראשונה אדם. איש משפחה, בעל, אבא וסבא. הרב היה מאד אנושי, תמיד חשב על הזולת. ברח מן הכבוד, אולם דאג לכבודו של הזולת. למדנו ממנו גדלות נפש כאשר כראש ישיבה יחידי - הזמין את הרב ליכטנשטיין להיות ראש ישיבה. למדנו משניהם דרך ארץ מהו, כאשר ראינו את שני ראשי הישיבה, גדולי עולם, בעלי כיוונים שונים, מסתדרים ביניהם באהבה ואחווה, שלום ורעות. למדנו ממנו ענווה מהי, כאשר נתן במה גם לחולקים על דרכו, והזמינם לשאת דברים באולם הישיבה. (פעם אחת היה זה הרב חנן פורת, ופעם אחרת, לאחר מעשה - הרב יעקב מדן)

הרב עמיטל היה תלמיד חכם מן השורה הראשונה, בקי בש"ס ופוסקים ובחקירות ישיבתיות, וגם בספרי שאלות ותשובות בכל מגוון הנושאים, כולל בחמורים וקשים שבהם. היתה לו שיטת לימוד מאד ישרה, הוא לא הסכים לפלפולים ולבניית מגדלים באוויר. בפסיקה היה מן המקלים, והיה מחזיק בכל עוז במנהגי אבות. אהב ביותר את שו"ת ארץ צבי (פרומר) אשר הביא סימוכין גם למנהגים שנראים בראיה שטחית כבלתי נכונים.

הרב שיקע בנו כמה וכמה יסודות הלכתיים, הוא היה נגד העצבנות ההלכתית שמחפשת חומרות, שחוששת שמא לא קיימתי את המצוה. היתה לו ישרות הלכתית, והוא לא גרס חומרות שאין להם בסיס במנהג הקהילות. תלמידי חכמים צעירים בארץ, אשר לא גדלו בקהילות בחו"ל, ממציאים חומרות עד בלי די. הרב עמיטל הכיר את מנהגי חו"ל עוד לפני השואה, וידע כי הם לא החמירו, וכך אף דרש מעצמו ומאחרים.

אין מי שאינו מכיר את הסיפור, אותו סיפר הרב אין ספור פעמים. הסיפור על האדמו"ר הזקן שישב ולמד בקומה העליונה, ובנו - האדמו"ר האמצעי שישב ולמד בקומת הקרקע, ובחדר הסמוך לו ישן בנו, התינוק. התינוק התעורר והתחיל לבכות, ואביו, הלומד בחדר הסמוך לא הבחין בכך מרוב שקידתו בלימוד. הסבא, ירד מלמעלה, נדנד את העריסה, והרגיע את התינוק. לפתע שם לב בנו, שאביו - הסבא - בחדר, מרגיע את התינוק. ואז אמר לו הסבא - האדמו"ר הזקן: גם כאשר לומדים תורה, צריכים לשמוע את קול התינוק שבוכה. הרב עמיטל דרש מעמנו לשים לב לרחשי העם - התינוק הבוכה. הוא לא הסכים שבשם לימוד תורה וחשש לביטולה, נרחיק עצמנו מן העם.

במטבח הישיבתי הוא דרש ללכת לפי השיטות המקלות. הבשר לא היה חלק, בשמיטה - סמכו על היתר המכירה, ועוד. הרב עמיטל פחד מניתוק מן הבית, כאשר בישיבה ינהגו בהידור מסוים, ובבית לא, והתלמיד אולי לא יסכים לאכול בבית הוריו שאינם מקפידים. לכן בישיבה הקלו, על מנת למנוע מראש אפילו מחשבה על כך שהבחור לא יאכל בבית הוריו.

הוא מאד חרד מחילול השם, והיה עסוק מאד בשאלה איך מרבים כבוד שמים, כיצד מוסיפים קידוש השם. זו גם הסיבה שהוא התנגד לקו המיליטנטי - הקיצוני והתקיף של חלק מהרבנים שמטיפים לארץ ישראל השלמה. גם הוא היה איש ארץ ישראל השלמה, אולם בתנאי שהיישובים עולים על הקרקע בעצה אחת עם המשלה, בהסכמת רוב העם. זכרון השואה היה צרוב בתודעתו, במוחו ובלבו. והוא ראה בשואה חילול השם נורא, ועל כן דאג להוסיף קידוש השם.

הרב דרש מעמנו קביעות בעבודת השם, מורגלת היה בפיו הדעה כי הכלל הגדול בתורה הוא: את הכבש אחד תעשה בבוקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערבים. והוא דרש מעמנו ללמוד גמרא גם בחופשה. לא ללכת אחרי אופנות מתחלפות, לא לחפש ריגושים. אלא לעבוד את ה'. בישיבה קיצרו את ימי החופשות (בין הזמנים) כי אף שסבר כי צריך להתרענן, אולם עשה זאת במידה.

זכיתי לחיבה יתרה ממנו (יתכן כי כך מרגישים עוד מאות רבות של תלמידים) שהתבטאה בכמה תחומים.

בהיותי צעיר יחסית, הוא ביקשני לערוך תשובה הלכתית שלו ביחס לקריאת מגילה לפני הזמן. תשובה שהופיעה באחד מגליונות בטאונה של הישיבה "עלון שבות".

כך גם כאשר הוצאתי לאור את הפירוש שלי לשיר השירים, בסוף זמן חורף, סמוך לראש חודש ניסן, נתתי לרב את אחד העותקים הראשונים. הוא עיין בו רגע, ושאל אותי אם הוא יוכל ללמוד בו בליל הסדר, בסיום קריאת ההגדה, בעת שהוא נוהג כל שנה לקרוא את שיר השירים. היתה זו כמובן מחמאה יוצאת מן הכלל.

וכן בכך שביקש מהרב שלמה לוי שליט"א שיעבור על ספרי הראשון - שו"ת מראש צורים, לוודא שאין בו שגיאות, וקודם לכך, כאשר ביקשתי ממנו הסכמה לספר, הוא השיב כי יתן לי הסכמה, כאות הערכה, אך לא להדפסה. הוא לא פירש, אבל ברור כי זה היה מענווה.

חיבתו אלי התבטאה גם בכך שכשחזרתי לישיבה אחרי ארבע שנים כרב בקיבוץ ראש צורים, הוא ביקש לכבדני בעליה לתורה ביום הכיפורים, עת עולים רק ראשי הישיבה וותיקי הרמי"ם.

כמה פעמים זכיתי ללמוד ממנו מתוך שאלות הלכה למעשה. כך השאלה ההלכתית הראשונה ששאלתי את הרב היתה לגבי כשרות אתרוג שהבאתי להראות לו, והוא לימדני מהו הדר. בראש ובראשונה שהאתרוג יהיה נאה למראה, דבר שלצערי אינו כתוב באף ספר הלכה. כך כאשר כתבתי חוברת בהלכות ייחוד, ושאלתי אותו על כמה פרטים. כך גם לא מזמן כאשר שאלתיו לגבי ניקוי עדשות מגע בשבת, ועוד ועוד.

נהגתי לבקר אותו (כמו גם את הרב ליכטנשטיין) כמעט כל שנה, פעמיים, בכך שהלכתי להקביל פניו באחד מימי חול המועד, ולשאול אותו שאלות הלכתיות שעלו לפני מן הציבור. הדרך בה ניגש אל התשובה, הדרך בה ראה את הדברים לימדה אותי לא פחות מאשר עצם התשובה שנתן לי. נוסף לדמותו המיוחדת, יחסר לי גם פן זה. חכמתו ויראתו, ענוותו ימשיכו ללוות אותי, אך עצתו המעשית תחסר לי מאד.

 

הרב שמואל דוד

הרב הראשי לעפולה