ב"ה

 

הספד בשבעה באולם הישיבה, הרב מאיר שלזינגר

 

מורי ורבותיי ברשות הרב אהרון ליכטנשטיין וצוות ראשי הישיבה ברשות בני המשפחה היקרים.

 

קשה הדבר , אך נשתדל לא להתעצל בהספדו של חכם להתעצל מלפרש ולהנחיל בצורה ברורה את ים הרגשות והמחשבות.

 

גאווה היא לקבל על עצמו את התפקיד הזה אבל יש פן ייחודי ביחס של חברים לדרך , חברים בלב ונפש שצריך לתת לו מבע. אתייחס איפוא למה שאני ראיתי וחשתי בשנים הרבות שהלכנו יחד.

 

אהבה, לתורה לאדם לארץ, כולם ינקו ממקור אחד מהתייחסות ישירה לרבש"ע. מה שעבר עליו מה שהביאו לעשות וליצור כל מה שעשה את הרב עמיטל כולם ינקו מההתייחסות הישירה לרבש"ע.

 

למדנו אצלו קבלת מלכותו של הקב"ה היא קבלת גזרותיו, היא קבלת גזירת השואה היא גם קבלת כל בן אדם שהקב"ה זימנו לידו. קבלת מלכותו וגזרותיו זה עצמו כולל לקבל על עצמו מה שהמציאות הזאת דורשת ממנו. לכן מיד עם השחרור מהמחנות הדרך היא לארץ ולכל מה שהעלייה הזאת תובעת והמאמץ לתקומה.

 

רב יהודה ראה עולם חרב וידע לראות עולם בנוי אבל, והוא הדגיש זאת , הוא ראה עולם בנוי , ואחריו חורבן איום ונורא ואחריו בניין ואיזה ? בניין אחר לא קימום מה שהיה אלא על גבי מה שראה בעולם הבנוי, וראה אחריו את החורבן בנה עולם חדש אחר כי זה מה שמתבקש ונדרש.

 

כל זאת למה בגלל שהקב"ה נתן לי את החיים את הנשמה על מנת שאני אעשה בליבי במוחי במעשיי את מה שהוא מצפה ממני. זה המוטו המרכזי.  כך היה גם בסוף החיים כאשר הבין שהקב"ה גזר עליו סבל במחלה.

 

לראות תמיד מה בעצם נדרש ממנו, אני זוכר . הימים אחרי מלחמת יום הכיפורים. שנינו נוסעים ברכב צבאי ג'יפ או קומנדקר בחולות אין סופיים במרחבי סיני. מיחידה אחת לאחרת. חם אבק וכיו"ב. ואז הוא אומר לי " מאיר אתה יודע אני ואתה מרכז העולם!" אני מסתכל בו במבט תוהה ולא אוכל לחזור במעמד זה על המילים . והוא מסביר הגבאי הראשי של השטיבל של גור בוורשה אמר לחבירו, יענקל אני ואתה מרכז העולם מדוע? עיקר העולם עם ישראל , העיקר הוא עבודת השם, הכי חשוב ביהדות הוא חסידות גור , השטיבל הכי חשוב של גור זה השטיבל של וורשה , אתה ואני אחראים לשטיבל הזה , הוי אומר אנחנו מרכז העולם. אני חושב מוסיף ר' יהודה שהמדינה תלויה ביהדות שבה הציונות הדתית תיבנה מישיבות ההסדר, ישיבות ההסדר נמצאים עכשיו במרחבי סיניי והתלמידים זקוקים לנו אם כן שנינו מרכז העולם.

 

תאמרו רבותיי הוא התבדח אכן כך. תאמרו חמד לו לצון –לא ולא.

 

אול הבחין בעייפות שלי או בעייפות של עצמו וסיכם מה נדרש לעשות מה המשמעות של המעשים נתן לי ולו את החיזוק . וזאת כדרכו הרבה פעמים באמירה מבודחת .

 

כבר אמרו רב יהודה היה רבה גדול , היו לו הכישורים , הידיעות, התכונות הנכונות לסחוף אחריו את כולנו. בדיבור במעשה בריקוד בכל, חסידים יש לו למכביר חלק נכבד נמצא כאן , חצר מפוארת יש כאן ?!  אבל ..מה חסר ? לא חסר אלא מה השוני היסודי , דבר עקרוני מאד ,שלא פעם דיברנו עליו בינינו וכל כך הסכמנו עליו , בצד הרבה דברים שלא הסכמנו בהם, דבר שלא נגע כי הוא זה בידידות העמוקה. הרבה הגדול הזה רצה לבנות אנשים שיכולים להחליט לבד שיש להם את הכלים הנכונים ברוח ובנפש לקבוע את דרכם. אבל לא לשכפל דמות מסויימת גם לא של עצמו. איזה חצר

 

אמר הרב יואל בשעת הלויה אבא לא רצה ליצור עמיטלים קטנים אבל נהנה מאד כאשר ראה אותם עמיטלים גדולים .עמיטלים גדולים אני משלים ,זה אנשים בעלי שאר רוח הקובעים את דרכם שלהם לא כאלו המחקים גם לא את אבי העמיטלים את הרב יהודה עצמו.

 

כולם מדברים על השילובים, השילוב היה מתוך אישיותו לא מחושב שכך זה יותר טוב או  יותר מתקבל. ביסודו של דבר הרב יהודה לא רקד בגלל שזה כדאי שהוא עכשיו ירקוד או שר בגלל שזה יחזק את הרושם למרות שידע שכך הוא . ביסודו של דבר הוא רקד בגלל שהוא רוקד. הוא למד ולימד תורה רחבה ומלאה בגלל שידע שזה היסוד ומתוך הידיעה הברורה הזאת מה משמעותה של תורה , מתוך כך הוא אהב את התורה.

הוא לא שילם מס של כדאיות כאשר התיחס לתורה לכלכלה לצבא לכלכלה לכל דבר . ויכולתי להביא דוגמאות ללא ספור שחויתי במשך השנים המרובות. קידוש או חילול השם היוו את המודד.

 

גור אריה יהודה היה לוחם על דעותיו גם מול רבים וטובים, גם כאשר לא היה הדבר מקובל או מביא לו דברי הערכה. מי משרגיש שהקב"ה הצילו מהתופת שהקב"ה נתן לו זכות שהיא חובה ללחום על הקמת המדינה שהקב"ה זיכהו בכוחות להעמיד תלמידים דור שלם ברוח ברוחו, הוא לא יתקפל כאשר הוא משוכנע באמיתות שלו . בציבור הזה אין צורך בדוגמאות . מי שעבר את כל אלה וחי כפי שהוא חי מאמר התקפה עליו ואף יותר מזה לא יזיזנו איך אומרים בעברית צברית זה קטן עליו.

כאמור הרב יהודה הרגיש המון מחויבות. לקב"ה. שניצל משואה , שזכה לעלות לארץ וזה היה מיד בדעתו כאשר ניצל, על שהיה יכול להשתתף בבנין המדינה. כמה פעמים אמר לי ולאחרים מי שעבר מה שאני עברתי איך יתכן ולא יתרגש ויתמלא תודה על מה שזכינו במדינת ישראל. הרגיש מחויבות עמוקה לנצל את הכוחות העצומים שנתן לו הקב"ה –והוא ידע שיש לו כוחות- והכיר טובה לרבש"ע על כך. הכיר טובה על שנזדמנו לו אנשים טובים התומכים בכל מה שהוא עושה , והוא גם ידע היטב את העשיה האדירה של מפעל חייו. והרגיש מחויבות גדולה על כך שבחור יתום מהורים זכה להתחתן באצולה של משפחות מרביצי התורה בישראל, הרב איסר זלמן בא לקיבוץ בארות יצחק בנגב לסדר את חופת נכדתו. .

 

דרישת האמת . דווקא בקשת האמת היא מאפשרת יותר, מחייבת נכונות לשינוי בדעה. חשיבה מחודשת כל הזמן , כי הוא מרגיש אני מחויב לרבש"ע.  וכך הוא מהזמין בידיעה ברורה את מורנו הרב אהרון לכהן בישיבה . כאן במקום זה הפלגה בשבחו הרב אהרון שליט"א אינה דרושה ,ויהיה בזה חוסר טעם. וכך למנות יחד עם הרב ליכטנשטיין יורשים פעילים מכהנים שאינם עמיטלים דווקא.

 

הרבה סיפורים ישנם , מדיונים , מהתמודדות עם בעיות , וגם משהות בצוותא בחיק הטבע או גם במוזיאון המדע בניו יורק . סיפורים שנאמרים בעין דומעת ובפה מחייך.

 

לפני למעלה מארבעים שנה נפטר אבי מורי ז"ל לאחר זמן קלטתי אין לי אבא . לפני למעלה מ20 שנה נפטרה אמי מורתי ממש באותו תאריך ביום כז תמוז . הבינותי שאין לי אמא ויותר מכך כאשר כבר אי אפשר לומר לא אבא וגם לא אמא זה מצב חדש לחלוטין.

 

כאשר הלך לבית עולמו מורי ורבי רבן של ישראל הגרשל"ז התחלתי לקלוט אין לך רב. עתה כאשר אני נפרד מידיד נפשי רעי האהוב הרב יהודה אני מתחיל להפנים "אין לך את החבר".

 

הרבה תודה אני חב לו במישורים רבים. הרבה סייע לי בשעות קשות שעברו עליי. אני מודה לקב"ה שזיכני להיות לו במעט לאחיעזר ואחי סמך בעת האחרונה . לו , וגם לבני משפחתו שיכולים להרגיש בבטחה שהם היו לו לר' יהודה עמוד איתן של אמונה ושל עזרה בגוף ובנפש.ו אם יותר לי לומר בהדרכת מרים הרבנית שליט"א.

 

לפני כמה שבועות ראיתי באתר הישיבה קטע מדברי הרב יהודה בפרשת בהעלותך. עסק בדברי הרמב"ן שחלשה דעתו של אהרון לפי שהנשיאים כבר נדבו את הכל. שם אומר הרב יהודה שהחובה עולה על ההתנדבות. התנדבות זה טוב ויפה וחשוב אבל העולם בנוי על כך שאנשים ממלאים את חובתם. הרהרתי בדבר וסיכמתי לעצמי שלוש דרגות. אכן ההתנדבות יפה היא וראויה גם לפרס. מילוי החובה הוא בסיס לכל הדברים וכפי שלמדתי מדברי רב יהודה שם הוא גם הבסיס היסודי של האישיות, אבל יש דבר נוסף הרגשת המחויבות . והיא מניע מרכזי. יש אנשים שממלאים את החובה אבל אין להם בעצם הרגשת מחויבות. אין אתה יכול לבוא אליהם בתביעה אבל אין אלו בוני עולם. הרגשת המחויבות היא יסוד היצירה האנושית. אמרתי זאת לרב .

 

הוא לא אמר לי אם גם זאת כבר כתב הוא היה פסיבי בשמיעה. ואז אזרתי אומץ הבטתי בפניו המיוסרים ואמרתי לו "יהודה , עניין זה של הרגשת המחויבות , זה הרי הסיפור שלך זה הסיפור של חייך?" ואז לחלקיק של זמן חזר הברק לעיניים , בהרמת הגבות האפיינית שלו , בחצי חיוך בזוית הפה , בהבעת פניו שהדליקה תמיד את כולנו הוא אמר לי "כן , כן" ושוב כבה מאור הפנים.

 

ביום המר והנמהר ביום ששי יום הזיכרון לאמי עברתי לפני התיבה ביישוב קשת שבגולן. הנייד שלי צמוד מכוון על שקט  . באמצע התפילה הטלפון רוטט. ליבי רטט איתו. אני מדפדף מעבר לקטע של פסוקים לשמות אנשים, העיניים נתקלו במקרה או שלא במקרה בשם יהודה , והפסוק "ה' הצילה נפשי משפת שקר מלשון רמיה" הוי כמה מתאים. לאחר התפילה פתחתי את המסרון. אשר יגורתי היה בו. מרים ביקשה שיודיעו לי , חתני חיים כתב "הרב יהודה עמיטל השיב את נשמתו לבוראו".  השיב את נשמתו אני שואל? הרי כל בוקר אנו אומרים אתה עתיד ליטלה ממני. מה פירוש השיב? רבותי אדם יכול לתת מכונית לחבירו ולומר ברגע שארצה אקח אותה חזרה. המשתמש עושה מה שליבו חפץ נוסע לאן שיחפוץ ויודע שהנותן יקח מתי שיקח. ישנם העושים כך עם נשמתם עם רוחם עם הכל. אבל יש מי שיודע כל הזמן שהנשמה שלו שהכוחות שלו שכל היש שבסביבו ניתנו לו על מנת שיעשה בהם את הטוב והנכון כבוד שמים. אזי ביום פקודה הוא משיב לבוראו את הנשמה . הרב יהודה השיב את נשמתו לבוראו.

 

בשעת הפרידה אנו אומרים תהא נשמתו צרורה בצרור החיים. כאשר נפעל אנחנו בהרגשת מחויבות . הוא לא ראה שאנחנו חייבים לו אלא מחיובים לבורא עולם כאשר נחיה במחויבות כזאת תהיה נשמתו של ראש הישיבה צרורה- דבוקה בצרור החיים שלנו כאן. ואז תהיה יותר ויותר צרורה בצרור החיים בעלמא דקשוט בו נמצאת נשמתו.  תהיה מנשמתו של ר' יהודה צרורה בצרור כל החיים. אמן.

 

הספד זה יצא לאור ב"המעין" תשרי תשע"א דפים 87-90